אופרייט ליס בע"מ נ' מלץ ואח'

פסק דין

ביום 31.8.07 ארעה תאונת דרכים בין רכב בבעלות התובעת, לבין רכב הנתבעת 2, שהיה נהוג בידי הנתבעת 1 (להלן: "הנתבעת"), ומבוטח על ידי הנתבעת 3 בביטוח נזקים לצד שלישי. כתוצאה מן התאונה נגרם נזק לרכב התובעת, אותו היא תובעת בתביעה זו. לטענת התובעת, הנתבעת הינה אחראית לקרות התאונה, ועל כן זכאית היא לפיצוי מהנתבעות. מדובר בתביעה בסכום של 6,904 ₪, שהוגשה בסדר דין מהיר.

הצדדים הגיעו להסדר דיוני לגבי ניהול הדיון, שאושר על ידי בית המשפט בהחלטה מיום 23.11.09; והדיון התנהל בהתאם להסדר זה. הצדדים הסכימו, כי בית המשפט יתן "פסק דין מנומק, לפי סעיף 79א בתיק". בסיכומיהם נשאלו ב"כ הצדדים לכוונתם בהסכמה זו. ב"כ התובעת השיב: "מבחינתי ההסכמה היא לפסק דין לפי סעיף 79א" (עמ' 5 שו' 18 לפרוטוקול). ב"כ הנתבעות הסבירה: "המילה 'מנומק' בהסדר הדיוני היא דרישה של הלקוחה שלנו על מנת שתוכל להבין מה היה. פשוט התכוונו שזה לא יהיה פסק דין של שורה אלא שתהיה התייחסות לתאונה בה מדובר" (עמ' 5 שו' 21-22).

מקרה זה הינו אכן מסוג המקרים המתאימים לדיון ולהכרעה בדרך של פשרה, וזאת נוכח סכום התביעה, מהות ההליך כהליך בסדר דין מהיר, ושיקולים של יעילות וחסכון בהוצאות ניהול המשפט, שעשויות להגיע לסכומים ניכרים ביחס לסכום התביעה. אף הסכמת הצדדים, כי פסק הדין ינומק בתמציתיות בלבד, הולמת דיון בדרך זו. הסדר דיוני אחר, הכולל דרישה להנמקה מפורטת, כבפסק דין רגיל, אינה עולה בקנה אחד עם מטרות אלה, ועם העובדה, כי הצדדים מסכימים שלא לנהל את ההליך על פי סדרי הדין הרגילים, דבר שבא במקרה זה לידי ביטוי, בין היתר, באי הגשת תצהירי עדות ראשית ובאי חקירת השמאים שערכו את חוות הדעת שצורפו לכתבי הטענות.

פסק דין על דרך הפשרה, שניתן בהתאם לסעיף 79א לחוק בתי המשפט, התשמ"ד-1984 (להלן: "סעיף 79א"), מושתת על הסכמתם של בעלי הדין, כי בית המשפט הוא שיסיים את הסכסוך לפי שיקול דעתו. בהתיחסו למהותו של פסק דין הניתן בדרך של פשרה קבע בית המשפט העליון בע"א 1639/97 אגיאפוליס נ' הקסטודיה אינטרנציונלה, פ"ד נג(1) 377 (להלן: "ענין אגיאפוליס") בעמ' 346 את הדברים הבאים:

"יש שפסיקה על דרך הפשרה מבוססת כל כולה על "כללי צדק טבעי" (הנשקלים במאזני המשפט), כגון פשרה המביאה בחשבון שיקולים מוסריים טהורים כמו גם עקרונות של חירות, צדק, יושר ושלום (ראה: דנ"א 2401/93 נחמני נ' נחמני [4], במיוחד בעמ' 694-697 בפסק-דינה של השופטת שטרסברג-כהן ובעמ' 713-716 בפסק-דינה של השופטת דורנר וכן: ע"א 3798/94 פלוני נ' פלונית [5], בעמ' 182), ויש ופשרה חופפת במלואה את הדין המהותי הנוהג".

ברע"א 3876/01 שי פלסט נ' שטרית (פורסם בנבו) התיחס בית המשפט העליון לפסק הדין בענין אגיאפוליס, וקבע:

"יצוין כי בע"א 1639/97 הנ"ל פורטו השיקולים שרשאי בית המשפט להביא בחשבון בפוסקו על דרך הפשרה. אולם, שיקולים אלה אין חובה - ואף אין צורך לחשוף אותם על פני פסק הדין; שמוטב לו, בדרך כלל, שינתן ללא הנמקה מפורטת, בעיקר בשל אופיים המיוחד ומורכבותם של השיקולים, שביסוד ההכרעה על דרך הפשרה, שאינם ניתנים למשקל ולמדידה".

באחרונה, במסגרת ערעור על פסק דין שניתן בדרך של פשרה, קבע בית המשפט המחוזי בירושלים את הדברים הבאים:

"בהסמיכם את בית המשפט ליתן פסק דין בדרך של פשרה, הסכימו הצדדים על העיקרון הבסיסי שביסוד פסק דין זה, היינו, עצם ההסכמה להתפשר. במסגרת שיקולי בית המשפט בקביעת סכום הפשרה יש, בראש ובראשונה, להתחשב בהסכמה זו.

מעבר לכך, מביא בית המשפט בחשבון את הראיות שהוגשו ואת הוראות הדין המהותי הרלבנטיות למחלוקת שבין הצדדים (ראה: המ' 427/78, ע"א 807/77 סובול נ' גולדמן, פ"ד לג(1) 789, בעמ' 801 מול האות א' (1979); ע"א 1639/77 אגיאפוליס בע"מ נ' הקסטודיה אינטרנציונלה דה טרה סנטה, פ"ד נג(1) 337 (1999)). ואולם, נוכח הסכמתם של הצדדים על הליך של פשרה, נעדר פסק הדין את ההנמקה המפורטת הניתנת ברגיל במסגרת פסק דין שאינו ניתן על דרך של פשרה. כמו כן, משהסכימו הצדדים לדיון בפשרה, הריהם נחשבים כמסכימים גם להכרעה במחלוקת הפעורה ביניהם על-פי שיקול דעת כללי, מבלי שייקבעו ממצאי אמינות ומהימנות ומבלי שבית המשפט יהיה כבול למידת הדין המהותי. במלים אחרות, תכלית הפשרה היא לחתור לסיום מהיר ופשוט של המחלוקת, תוך הבאה בחשבון של המצב המשפטי ומכלול הראיות המצויות בתיק בית המשפט. בבואו לפסוק בפשרה חותר בית המשפט להשיג אותה התוצאה, שלפי דעתו ולאור המסכת הראייתית, היה על הצדדים – כבעלי דין סבירים והוגנים זה כלפי זה – לגבש במסגרת זו, לו עלה בידם לשכללה בכוחות עצמם. המסקנה נקבעת, אפוא, לאחר מתן משקל הולם לסיכויים ולסיכונים של כל צד בקבלה או בדחייה של טענותיו. מכיוון שכאמור אין נקבעים ממצאים, הרי העובדות הצריכות לבדיקת הסיכויים והסיכונים הנ"ל, כמו גם מכלול הטענות, נבחנות מבעד למשקפי הפשרה (ההדגשה שלי – מ.צ.)" (סעיף 8 לפסה"ד).

ומכאן – לדיון בתביעה עצמה. מטעם הצדדים העידו שתי הנהגות שהיו מעורבות בתאונה. גרסאותיהן לגבי אופן התרחשות התאונה שונות זו מזו לחלוטין.

העדה מטעם התובעת, עינת זנגורי (להלן: "זנגורי"), מסרה בעדותה, כי נסעה בחניון. יחד עימה ברכב נסעה אחותה. רכב הנתבעת יצא מחניה, בנסיעה לאחור, ופגע בה. לעומת זאת, העידה הנתבעת, כי החלה להיכנס לחניה מצד ימין. זנגורי, שנסעה מאחוריה, ועצרה תחילה, עקפה אותה לפתע מימין, וכתוצאה מכך התרחשה התאונה. כל אחת משתי הנהגות הדגימה גרסתה באמצעות דגמי מכוניות.

פרט לשתי הנהגות לא העידו עדים נוספים. הצדדים הגישו, במצורף לכתבי טענותיהם, בין היתר, חוות דעת שמאים, הכוללות תמונות, כל אחד לגבי רכבו.

לאחר שעיינתי בכתבי הטענות ובצרופותיהם, ושמעתי את העדויות מטעם הצדדים ואת טיעוניהם, אני קובעת, כי אין מקום לחייב את הנתבעות לפצות את התובעת בסכום כלשהו. לפיכך אני דוחה את התביעה. התובעת תשלם לנתבעות הוצאות משפט ושכ"ט עו"ד בסכום של 700 ₪ ומע"מ. הסכום ישולם תוך 30 יום, שאם לא כן ישא הפרשי הצמדה וריבית מהיום ועד התשלום המלא בפועל.

זכות ערעור כחוק.

ניתן היום, י"ג שבט תש"ע, 28 ינואר 2010, בהעדר הצדדים.

התוכן בעמוד זה אינו מלא, על מנת לצפות בכל התוכן עליך לבחור אחת מהאופציות הבאות: